מיכאל קובנר/ תצפיות: 30 שנה של התבוננות וציור בנוף. אוצר: אילן ויזגן
בתערוכת יחיד ראשונה בירושלים מזה כשלושה עשורים, מיכאל קובנר חושף את אחד הפנים המשמעותיים ביותר ביצירתו - ציורי הנוף. גוף העבודות, המתפרש על-פני כל הקומה העליונה של בית האמנים, מאגד מבחר מחקירות הנוף המאפיינות את האמן מאז ראשית שנות השמונים. נופי הארץ, מצפונה לדרומה, מטופלים בבדים וברישומים באופן שהוא בה בעת אוהב וביקורתי, מדעי כשם שהוא רומנטי.
קובנר הינו מן היחידים בבני דורו שאינם מפנים את גבם אל הנוף הישראלי; הוא מישיר אליו מבט מפוכח, מתחקה אחר תנועותיו, חוקר את שורשי היווצרותו.
הנגב, עמק הירדן, עמק יזרעאל, התבור, קשורים כולם לסיפור התנכ"י כשם שהם אבני יסוד בסיפור הציוני. קובנר מתהלך בהם בגפו, צרור דפיו וצבעיו על שכמו, מנסה להבין את סוד קסמם ובתוך כך את שייכותו/שייכותנו אליהם. קובנר הוא צייר חוקר, וציורי הנוף שלו הם גם "נופי ציור" שעיסוקם הוא בראש ובראשונה בשפת הציור, במהותו, בתולדותיו ובהתפתחותו. הוא קרוב בכך לסזאן ולאימפרסיוניסטים, אך נבדל מהם בנקודת המבט שבה הוא בוחר. תערוכה הנוכחית מדגישה את נקודת המבט המיוחדת הזו של קובנר על הנוף, את בחירתו לעמוד מנגד, לא בתוך הנוף אלא בנקודת תצפית גבוהה ומרוחקת, בדרך-כלל, המשקיפה על הנוף מלמעלה למטה. אף-על-פי-כן, נדמה כי הוא אינו מנסה ללכוד את המכלול או להשטיח אותו, כפי שהוא נלכד בעדשת הלווין, אלא מתעניין יותר במה שנשקף לציפור במעופה, בתנועתה מעלה מטה, בהשתנותה של הפרספקטיבה תוך כדי תנועה. שיאו של המהלך בא לידי ביטוי בציורי המדבר, ולהם משקל יתר בתערוכה. בסדרה זו יש מין סגירת מעגל שנפתח בסוף שנות השבעים, תחילת השמונים, עם ציורי הנוף של מדבר יהודה. שם, בציורים הראשונים, ניכר הניסיון "ללכוד את הכל", כמו בתצלום אוויר, כשנוכחותו של הצייר כמעט נעלמת. בציורים המאוחרים, לעומת זאת, המבט הוא בוגר, מהורהר; ניכר הקשר הבלתי-אמצעי, החושני והרוחני עם הנוף וניכרת השלמה עם המגבלות האנושיות.
התערוכה מלווה בקטלוג.
|
Text text text
|
||
