הדגים, הנחשים, החרוזים והעניין ההוליוודי בחיי הלילה הירושלמיים

שאנן סטריט, סולן להקת ההיפ-הופ הדג נחש שזכתה לאחרונה בחשיפה והצלחה בינלאומית בעקבות השתתפותה בפסקול הסרט "אל תתעסקו עם הזוהן", הוא שחקן מרכזי בזירת התרבות הירושלמית. כירושלמי האחרון של הלהקה הוא הופך את ירושלים למקום מעט יותר מדליק, אולם הופעות אחד בכל פעם. עבודתו של סטריט עם ליין המוזיקה במוצ"ש של ח7 בבית אבי חי תורמת וייב חדשני למסע קירוב הלבבות של המוסד, ועבודתו עם פאב-הסטודנטים רזניק מחייה את איזור הגבעה הצרפתית השומם.


איך נהיית מעורב בבית אבי חי? היה קשה לשמור על אמינות האמנות האלטרנטיבית של ח7? בית אבי חי התקשרו אלי ושאלו אם ארצה להיות המנהל האמנותי של סדרת המוצ"ש שלהם בח7, ואמרתי כן. אף פעם לא ניסיתי להפוך את הסדרה לאלטרנטיבית או מיינסטרים. בעיקרון, רציתי רק לשים מוזיקה שאני אוהב. על חלק מהבחירות שלי עשו וטו, אבל זה מאוד חשוב לבית אבי חי שאאשר את כל המוזיקאים המופיעים בסדרה.

מה תפקידך במועדון רזניק? מה המטרות שלך שם? אני שותף שם. רזניק הוא מועדון לסטודנטים בהר הצופים עם מוזיקה חיה. אנחנו מנסים לבסס קצת חיי-קמפוס. לירושלים אין באמת ממש ברים לסטודנטים, וברזניק אנחנו מנסים לבסס את האנרגיה הזו. המועדון סגור כשהאוניברסיטה בפגרה.

יש לך את קריירת הסולו, את ההקלטות וההופעות של הדג נחש בארץ ובחו"ל, ואת שלל יוזמות חיי-הלילה שלך. קשה לפעמים לשמור על הסדר? איך אתה מאזן את הכול? אני חייב להוסיף משהו לרשימה שלך: אני חייב גם לאזן את המשפחה. יש לי אישה ושני בנים. והאמת- אני לא יודע איך אני מאזן את הכל. זה מאבק יומיומי. מבחינת עבודה- הדג נחש לוקח עדיפות וכל השאר, הברים והסולו באים אחר כך. אני חושב שכל ההורים נאבקים עם איזון העבודה והמשפחה, אז מהבחינה הזו החיים שלי לא כך כך שונים.

עם כל הפרויקטים שלך, לפעמים נראה שההצלחה החדירה בך חוש אחריות- שאתה מנסה לתת בחזרה לירושלמים המורעבים לאומניות האלטרנטיביות ולחיי הלילה. זה נכון? לא ממש. אני מנסה לעשות את העבודה שלי בצורה אחראית, אבל אני לא עושה את זה מתוך חוש אחריות. כשאני נהיה מעורב בפרויקט, אני משתדל שיהיה פרויקט שאני הייתי נהנה ומעריך. אז יש חוש אחריות בעבודה שלי, אבל אני לא חושב לעצמי "או, הדבר הכי אחראי שאני יכול לעשות עכשיו זה לפתוח בר."

בזמנו, היית ברמן בדיואן, אחד הברים הבודדים בירושלים בו התרועעו יהודים וערבים. יש זיכרונות מצחיקים או פרועים במיוחד שאתה יכול לחלוק עם הקוראים? ומהם מקומות הבילוי לחיי לילה האהובים עליך כיום, בעיר? דיואן הוא עדיין אחד ממקומות הבילוי האהובים עלי בכל הארץ. הוא החליף שם ובעלים פעמיים מאז שאני עבדתי שם. עכשיו קוראים למקום סירה, אבל הכתובת עדיין אותו הדבר. עדיין יש שם את אותה האנרגיה, אבל קצת יותר יפה שם, עכשיו. הם הפכו את הרחוב למדרחוב, אז עכשיו אפשר לשבת גם בחוץ. מבחינת המוזיקה עדיין מאוד אוונגרד. מבחינה אומנותית אני לא תמיד אוהב את המוזיקה, אבל אני עדיין יכול להיות מופתע כשאני מגיע לשם.

וכמובן שאני מאוד בקטע היהודי-ערבי. אני לא יודע אם זה נחשב כזיכרון פרוע, אבל אחד הדברים שהכי בולטים אצלי בזיכרון היה כשעבדתי שם באמצע גל פיגועים נוראי, זה היה בשנת 2002, אני חושב, בשנה שהיו פשוט עשרות פיגועים. עבדתי אז במשמרת הצהריים שם, ויום שבת אחד בצהריים היו שם רק אני ושני בחורים נוספים בבר ופתאום גבר נכנס. אף פעם לא ראינו אותו בעבר. הוא לא אומר שום דבר, הוא רק מחווה לחבית, אז מזגתי לו בירה. היא נראה לחוץ. אז אני נלחץ, והא עדיין לא אומר כלום, אז אני נלחץ עוד יותר. לבסוף, אחד הלקוחות ניגש לדבר איתו. מסתבר שהוא פועל טורקי, אבל בעיר שסועה ע"י פיגועים, האינטראקציות הכי פשוטות בין יהודים וערבים נהיים מתוחים.

פעם אחת, היו לי מלא ערבים בפאב והיה עוד פיגוע בירושלים, ליד הגבעה הצרפתית, ואני ממש שמעתי אותם דנים האם כדאי להם לחזור הביתה או להישאר בפאב, כי הם חששו מהמונים יהודים שיחפשו ערבים בשביל נקמה. בסוף הם נשארו. אמרתי להם שיישארו. הסיפורים האלה נשמעים נוראיים, אבל הם היו מציאות יומיומית עבור אנשים רבים לפני לא כל כך מזמן. בסירה עדיין יש להם תמונה של ידידי בן [בלוטשטיין, שנרצח בפיגוע באוניברסיטה העברית ביולי 2002], והם עדיין משתמשים בטורנטייבל שלו, שהוריו תרמו למקום. התמונות שלו שמעל הבר צולמו בחתונה שלי.

בשירך "הנה אני בא" אתה מתאר את המתח בין המשיכה לירושלים ולתל-אביב, אבל באחד הבתים אתה מביא את החומוס ואת הכותל כסיבות להישאר. למה אתה נשאר? אני לא יודע. קשה לענות על השאלה הזו. פעם חשבתי שזה המקום היחיד בו אני יכול לחיות, אבל אני כבר לא חושב כך. היום אני חושב שיש מקומות נוספים בהם הייתי יכול בבית באותה המידה. השנה, יש לי כבר שני ילדים רשומים בבתי ספר כאן וזה כאב ראש לעבור באמצע שנת לימודים, אבל נראה מה יהיה בשנה הבאה. אני חושב שזה חשוב שכול אחד יגור בדיוק איפה שהם רוצים לגור.

איך ההשתתפות המרכזית בפסקול הסרט "זוהן" שינתה את הקריירה שלך, אם בכלל? אני חושב שאנחנו לא ממש יודעים, בינתיים. החוויה הייתה מעולה. כולנו אהבנו את הסרט. כל הלהקה הייתה בבכורה בתל-אביב וזה היה ריגוש. אנחנו רואים יותר כניסות לאתר שלנו והמספרים שלנו עלו ב-iTunes, אבל אנחנו לא ממש יודעים, בינתיים. עדיין לא השתלטנו על ארה"ב.

היותכם הרכב ירושלמי, דווקא, נראה להיות מרכיב חשוב בזהות של הדג נחש. איך היית אומר שזה בא לידי ביטוי? לירושלמים יש נקודת ראות קצת שונה על אקטואליה ו"ישראליות" בכלל. מכיוון שירושלים היא עיר יותר מגוונת ועיר יותר בעייתית, כי היא יותר רבגונית קשה יותר להסתדר, אבל ברגע שאתה מחליט להיות מעורב אתה מעורב במשהו אמיתי. דו-קיום [תמה חוזרת אצל הדג נחש] הוא אמיתי כאן, כי הוא מתגבר על כל המשוכות. בכללי, ירושלמים יותר מעוניינים בתוכן ופחות בטרנדיות. בתל-אביב נראה שאנשים יותר בקטע של אופנה וטרנדים ופחות בקטע של תוכן, למרות שכמובן שישנם יוצאי דופן בשני המקומות.

מה היה ההיפ-הופ בירושלים כשהיית ילד? איך נכנסת לזה? כשהייתי ילד לא היה היפ-הופ בירושלים. לא היה היפ-הופ בישראל, כמעט ולא היה היפ-הופ בכלל. נכנסתי לזה כשהייתי בארה"ב בחוף המערבי אחרי הצבא. כשסיימתי את השירות נסעתי למזרח הרחוק ולאוסטרליה  ולארצות הברית, וכשהייתי בחוף המערבי נדלקתי על היפ-הופ. אהבתי את טעמו של המלל, חשבתי שהוא מאוד מציאותי, ושזה מדיום שיכול להיות מאוד מעניין בשפה העברית. היה רק הרכב היפ-הופ אחד בישראל באותה תקופה,  שב"ק ס', אבל כיום התחום גדל ויש עשרות להקות היפ-הופ כאן.

ירושלמים ידועים כימניים בעמדותיהם הפוליטיות, ותל-אביבים כשמאלניים. אך שמדובר בראפרים, ההפך הוא הנכון- לנו יש אתכם ואת סגול 59, ולהם יש את סאבלימינל. איך אתה מסביר את זה? זו התמרדות כנגד סביבתו של האמן או שיש עוד רבדים לעניין? זו שאלה טובה. אף פעם לא חשבתי על זה, בעבר. יכול להיות שזו רק התמרדות של אמנים, אבל יכול להיות שיש דחף חזק יותר להביע את דעתך כשאתה מוקף באנשים בעלי דעה שונה. אם אתה הרוב אין סיבה להשמיע את דעתך.


תמונה של שאנן במופע סולו בנדיבותו של אדון סטריט.